"אגודת לרווה לחקר העל-טבעי" הוקמה בשנת 2012 במטרה לחקור את עולם הדימויים הגותי ואת השפה הגותית על היבטיהם החברתיים, הפֹופיים והספיריטואליסטיים.
באמצעות מחקר פסבדו-מדעי חושפת האגודה ערכים גותיים רומנטיים, המוצפנים בעבודות אמנות: רגש, קיטש, הגוף הגרוטסקי, חוסר שליטה, אימה, אהבה, ייסורים, חיי נצח, רוחות רפאים, מדע פופולרי, מדע בדיוני ואלכימיה.
האגודה קרויה על שם לרווה, אמנית צעירה, העוסקת בקולנוע ניסיוני ובמיצב.
למילה לרווה פירושים שונים:
1 .שלב התפתחותי ירוד במחזור חייהם של חרקים; שלב המעבר מצעירות לבגרות, הנבדל (במראהו) מצורתו הסופית של החרק.
2 .בלטינית משמעות המילה היא רוח רעה, שד, שטן, מסכה מאיימת ושלד.
המחקר של אגודת לרווה לחקר העל-טבעי מבקש לבחון את ההיבטים המקומיים של הגותיקה ביחס להיבטיה הבינלאומיים תוך שימוש בדימויים, השאובים ישירות מן הפרפרנליה הגותית, ומיקומם ביחס לתרבות המקומית ולמיתוסים ישראליים ויהודיים.
העיסוק בגותיקה הנו עיסוק בצד האפל של התרבות המערבית. הגותיקה היא רוח הרפאים של המיעוטים, החוזרת לרדוף את הממסד ומתפקדת כמראה שחורה, המשקפת את הרוע ואת חוסר החמלה המובנים בו. הגותיקה מציעה את "המבט של האחר", מצביעה על התפרקות המוחלט והקבוע לפרוץ ולנזיל, ומבקשת לחתור תחת כל מה שנתפש בטוח או יציב.
"גותי הוא כינוי בעל היסטוריה מוזרה, המעורר דימויים של מוות, של הרס ושל התנוונות".
ההקשר האסוציאטיבי העכשווי ביחס למונח "גותי" מתייחס לבני נוער, לבושים ומאופרים שחורים, המאזינים למוזיקה אפלה וסוגדים לשדים, לרוחות, לערפדים ולשטן. כתת-תרבות עשירה, החולשת על עולמות הספרות, התאטרון, השירה, המוסיקה, הקולנוע והאופנה, משלבת הגותיקה בין הרציונלי לרגשי, בין הגרוטסקי לנשגב הרומנטי, ועוסקת באפל, במסתורי, בעל-טבעי ובעתיד, על מכלול חידושיו הטכנולוגיים.
תת-תרבויות דקדנטיות ואסקפיסטיות צצות לאורך ההיסטוריה המודרנית ופורחות על רקע משברים סוציו-פוליטיים עולמיים ופריצות דרך מדעיות, המטלטלות את התודעה האנושית. בעִתות חרדה מן הבלתי נודע ומהבלתי ניתן להסבר, הפנייה לספיריטואליזם ולאוקלטיזם (Occult) ,באמצעות טקסים המחברים אל הלא-נודע ומתַ קשרים עם עולם הרוחות, מזמנת את המוזר ואת הזר, גם אם לא ניתן להכילם באופן שכלתני.
אופן העבודה של לרווה נשען על המודל הספרותי והקולנועי של האל-מת (undead) – דמות מורכבת, השבה מן המתים ורודפת את החיים.
זוהי ישות משתנה, היכולה להופיע כדמות בעלת גוף – בדומה לזומבי או לערפד, או כרוח רפאים – כמו הפולטרגייסט והפנטום. אופיו של האל-מת וחזותו מאופיינים על ידי מקורות שונים, עתיקים ומודרניים כאחת. בניגוד לאדם המודרני, הנקי והרציונלי, המקיים את עצמו כלכלית וחברתית, האל-מת מופיע כדמות שנפלטה מן המחזור הטבעי של הזמן, והוא מייצג את נוכחות המוות בתוך החיים.
גופו של האדם המודרני מגודר ומבודד מגופים אחרים. הוא מוחלק מקימורים ומבליטות, מסתיר שינויים גופניים, וכלפי חוץ מציג חזות אחידה והרמטית. לעומת זאת, גופו של האל-מת הוא הגוף הפתוח, הנמצא כל העת בתהליך של ריקבון ושל לידה. המוות והחיים מתקיימים בו יחדיו בהִשתנות מתמדת, המלווה באיסורים ובייסורים של האדם המודרני.
בדומה לאל-מת, לרווה מתייחסת באופן ישיר לגוף האנושי. היא מתרוקנת על מנת להכיל גופים נוספים, וכך מדגישה את ההבדל בין הגוף הפרטי לגוף האוניברסלי.
ֿהפה הפתוח של הערפד הנוגס, האיברים הנשפכים של היצור, הדם הזב בכל מקום, השתנות הגוף של איש הזאב, הדיבוק, החולי, אובדן השליטה, אובדן האתיקה ואובדן השפיות – כל אלה הם ייצוגים של האל-מת כגוף אוניברסלי, המנקז לתוכו את הפחדים הגדולים ביותר של החברה המערבית: פחד מזקנה, משיבוט, מהתפתחות טכנולוגית; פחד תמידי מפני מגפות, טרור, פאשיזם, מלחמת עולם, הרס כדור הארץ, אפוקליפסה; אימה מפני התפוררות האוטופיות המודרניות; משבר אמון הן בדת והן במדע; פחד מפני השמעת קולם של המיעוטים, מפני התפרקות מתמדת של משמעות הקיום, של מעמד האדם, המשפחה והחברה.
האגודה הוקמה בשנת 2012 על ידי האמניות, מאיה אטון ומיטל כץ-מינרבו. אופן העבודה המשותף של השתיים יצר את "לרווה", מודל-על של אמנית צעירה, העוסקת בקולנוע ניסיוני ובמיצב מבעד לפריזמה של תת-התרבות הגותית. לרווה שימשה מעין גוף שלישי, מְכל שדרכו התמזגו שתי האמניות לכדי רעיון אחד שהוביל לעשייה. הגדרת מודל עבודה באמצעות ישות נפרדת הפועלת כלימבו, מעניקה תוקף וחופש היררכי לריבוי של זהויות, של קולות, של הגדרות, של זרמים ושל תתי-זרמים.
בשנת 2015 הצטרפו לאגודה האוצרות טלי בן-נון וסאלי הפטל נווה, ושמה שונה ל"אגודת לרווה לחקר העל-טבעי". לרגל חגיגות יום הגותיקה העולמי, ב-22 במאי תקבע אגודת לרווה לחקר העל-טבעי את משכנה הזמני בבית האמנים בירושלים (עיר המשופעת במכוני מחקר) – בית בעל חשיבות היסטורית, הקשור בנימי נימיו לראשית דרכה של האמנות הישראלית. בית האמנים יהפוך לגוף זמני אחוז דיבוק – אתר רדוף רוחות עבר, הממשיכות לפקוד אותו גם בהווה. האגודה תפעל בבית האמנים במשך חודשיים וחצי ותחקור את הפוטנציאל האצור ביצירות אמנות כמדיום לפעילות ספיריטואליסטית. האגודה תכנס עבודות אמנות של אמנים, חיים ומתים, ותהפוך אותן למשדרים – אובייקטים המאפשרים תִ קשור בין חומר – יצירת האמנות, לבין אנטי-חומר – עולם הרוחות.
למילה "רוח" משמעות כפולה והפוכה: מחד היא הבל, חזיון תעתועים שאין בו דבר, ומאידך היא יסוד החיים של הנפש. רוחות רפאים הן תזכורות מן העבר המתווכות בין עולם החיים לעולם המתים, בין חומר לרוח. הן מסמנות את החדירה של העבר להווה דרך מאבק בין כוחות חיצוניים לכוחות דמיוניים ואת הצורך האנושי להחיות מחדש את הזיכרון האישי או הקולקטיבי. הרוחות, אורחות לא קרואות, מעוררות שאלות על פשר החיים ומהות המוות, אבל האינסטינקט האנושי הוא לגרש אותן. שלט ניאון פופי המתיך בין המילים רוח ואירוח מזמן את רוחות הרפאים להתארח בכאן ובעכשיו, ובכך מגלם את הגוף הנוכח-נפקד ואת הפער בין הגשמי לרוחני.
שתי אבני ליתוגרפיה קטנות מונחות בתוך ויטרינה, כשתי מצבות זיכרון הנושאות דיוקן של עלם חמודות שפניו עטורות קוצים. העלם שדיוקנו צרוב באבנים הוא יצור כלאיים, שילוב שבין דמות אנדרוגינית לצמח הקקטוס הקוצני והמחוספס. העבודה מקבלת את השראתה משני מקורות בני המאה ה-19: "איש הקקטוס" (1882), רישום פחם מאת האמן הסימבוליסט אודילון רדון (Redon), שבו ראשו של יליד אפריקאי הנטוע בעציץ מצמיח קוצים; והפואמה "הצמח הרגיש" (1820) מאת המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי (Shelley), המתארת יחסי אהבה טרגיים הנרקמים בין צמח עדין לבעלת הגינה. השילוב שבין השניים מוליד ייצוג טרנס-מגדרי המעניק קול ותוקף לאחר – למי שאחרותו, הנקשרת בקוטב של בזות וחריגות, מאתגרת מוסכמות חברתיות.
בחמש השנים האחרונות פועלת אביגיל טלמור תחת המותג For Those Who Pray (למען המתפללים), המרפרר לחלוקה המעמדית שהיתה נהוגה בימי-הביניים: אלה המתפללים, אלה העובדים ואלה הנלחמים. בהתייחסה לאלה המתפללים מנכסת טלמור לאובייקטים הלבישים שהיא יוצרת תכונות רב-תרבותיות, פולחניות ופטישיסטיות, המתחזקות בעקבות השימוש האובססיבי בשאריות עור שחור. במהלך השנים אספה טלמור שאריות – פריטים שנתפרו ונפרמו, חלקי מעילים ותיקי עור משומשים. כעת היא תופרת את השאריות לגוף אחד – יציר כלאיים דיסטופי ומשובש, מטולא ומצולק ברוח פרנקנשטיין. שם העבודה לקוח משיר של להקת באוהאוס הבריטית (להקת הרוק הגותי הראשונה), שבעצמו מורכב מחיבור בין משפטים מעבודותיה של האמנית ברברה קרוגר.
ג'ניפר בר לב בוראת את ציוריה התפורים כמעין סיאנס קולאז'י המתיך בין ציור, שבלונות, מיתוסים, אמונות טפלות, מאגיה, פולקלור, אופנה ומיסטיקה. היא מחברת בין ישן לחדש, בין זכרונות ביוגרפיים לאנקדוטות תרבותיות, בין שמלות לשאריות בדים, בין גיבורי תרבות לגיבורי קולנוע וספרות, בין טקסט למוזיקה. שמלות ריקות מגוף תלויות כרוחות רפאים או אובייקט ספיריטואלי לפולחן וודו. כמה מהן קיבלה בירושה, אחרות נקנו בשוק או נמצאו ברחוב. הן הופיעו בחלומותיה וסיפרו לה את סיפורן: שרה, שאירחה סביב שולחנה בברלין את האינטלקטואלים היהודים המכובדים ביותר של תקופת ויימאר; אביגיל, שהיתה בת של טייס ניסוי של האחים רייט; וג'מילה, שחיפשה את ילדיה בכל מקום ועדיין מחפשת אותם.
סדרת הציורים של מאיה שמעוני מבוססת על תמונות מחזור של "אחוות הגולגולת והעצמות", אגודת סטודנטים סודית הפועלת באוניברסיטת ייל מאז 1832. תמונות המחזור שמצלמים חברי האגודה מדי שנה מאמצע המאה ה־19 ועד היום משמרות כמעט ללא סטייה את ההעמדה הסימטרית הנוקשה והאביזרים המקאבריים, שכוללים אורלוגין, גולגולת אמיתית שמשמשת כתיבת הצבעות ושולחן שעליו מפה עם סמלי האחווה. מה שנדמה תחילה כדימוי תיאטרלי ומגוחך משהו, מקבל תפנית כאשר מתבררת זהותם של המשתתפים, שרובם החזיקו בעמדות מפתח בצמרת השלטון של ארה"ב לאורך השנים, ביניהם כמה נשיאים. הדימוי התמים לכאורה מתגלה אפוא כמפה של מוקדי כוח הצומחים באוניברסיטאות עלית. מתוך המהלך הציורי מבקשת האמנית להצביע על היחסים המורכבים שבין הסימבוליקה החידתית, כר פורה לתיאוריות קונספירציה שנקשרו באגודה, לרשת הסמויה של קשרים שלהם השפעה ממשית על המציאות.
ראשיתה של העבודה בניסיון האבסורדי מעיקרו לפסל בעשן ובאור, חומרים שקשה מאוד לשלוט בהם, כל שכן לעצב לכדי צורה מוגדרת. אך הפיתוי ניצב בעינו, שכן המפגש של קרני אור בעשן המסתלסל מוליד צורות אמורפיות המציתות את הדמיון ומעוררות לפענוח – תגובה ששורשה בדחף האנושי הבסיסי למצוא דפוסים ומשמעויות במה שנראה בעין, ובייחוד בחזיונות טבע מסתוריים. במיתולוגיה היוונית, העשן המסתלסל נקשר בדמותה של הפיתיה, הכוהנת הגדולה באורקל מדלפי, שתפקידה לתת עצות ותשובות על העתיד מתוך התנבאות עם האל. היא מתוארת כנתונה במצב ספי של טראנס שמתוכו היא עונה לשאלות המופנות אליה במסרים סתומים ודברי חידה. תצורת העשן משיבה אותנו לרובד הבינרי של הסימון תוך שהיא מעמידה את הצופה, בעל-כורחו, בעמדה של פרשן.