אגודת לרווה לחקר העל-טבעי

"אגודת לרווה לחקר העל-טבעי" הוקמה בשנת 2012 במטרה לחקור את עולם הדימויים הגותי ואת השפה הגותית על היבטיהם החברתיים, הפֹופיים והספיריטואליסטיים

לוגו מוקדם של אגודת לרווה לחקר העל טבעי (2013)
לוגו מוקדם של אגודת לרווה לחקר העל טבעי (2013)

באמצעות מחקר פסבדו-מדעי חושפת האגודה ערכים גותיים רומנטיים, המוצפנים בעבודות אמנות: רגש, קיטש, הגוף הגרוטסקי, חוסר שליטה, אימה, אהבה, ייסורים, חיי נצח, רוחות רפאים, מדע פופולרי, מדע בדיוני ואלכימיה.
האגודה קרויה על שם לרווה, אמנית צעירה, העוסקת בקולנוע ניסיוני ובמיצב.
למילה לרווה פירושים שונים:
1 .שלב התפתחותי ירוד במחזור חייהם של חרקים; שלב המעבר מצעירות לבגרות, הנבדל (במראהו) מצורתו הסופית של החרק.
2 .בלטינית משמעות המילה היא רוח רעה, שד, שטן, מסכה מאיימת ושלד.

מניפסט

המחקר של אגודת לרווה לחקר העל-טבעי מבקש לבחון את ההיבטים המקומיים של הגותיקה ביחס להיבטיה הבינלאומיים תוך שימוש בדימויים, השאובים ישירות מן הפרפרנליה הגותית, ומיקומם ביחס לתרבות המקומית ולמיתוסים ישראליים ויהודיים. 

העיסוק בגותיקה הנו עיסוק בצד האפל של התרבות המערבית. הגותיקה היא רוח הרפאים של המיעוטים, החוזרת לרדוף את הממסד ומתפקדת כמראה שחורה, המשקפת את הרוע ואת חוסר החמלה המובנים בו. הגותיקה מציעה את "המבט של האחר", מצביעה על התפרקות המוחלט והקבוע לפרוץ ולנזיל, ומבקשת לחתור תחת כל מה שנתפש בטוח או יציב.

גותי מהו?

"גותי הוא כינוי בעל היסטוריה מוזרה, המעורר דימויים של מוות, של הרס ושל התנוונות". 

ההקשר האסוציאטיבי העכשווי ביחס למונח "גותי" מתייחס לבני נוער, לבושים ומאופרים שחורים, המאזינים למוזיקה אפלה וסוגדים לשדים, לרוחות, לערפדים ולשטן. כתת-תרבות עשירה, החולשת על עולמות הספרות, התאטרון, השירה, המוסיקה, הקולנוע והאופנה, משלבת הגותיקה בין הרציונלי לרגשי, בין הגרוטסקי לנשגב הרומנטי, ועוסקת באפל, במסתורי, בעל-טבעי ובעתיד, על מכלול חידושיו הטכנולוגיים. 

תת-תרבויות דקדנטיות ואסקפיסטיות צצות לאורך ההיסטוריה המודרנית ופורחות על רקע משברים סוציו-פוליטיים עולמיים ופריצות דרך מדעיות, המטלטלות את התודעה האנושית. בעִתות חרדה מן הבלתי נודע ומהבלתי ניתן להסבר, הפנייה לספיריטואליזם ולאוקלטיזם (Occult) ,באמצעות טקסים המחברים אל הלא-נודע ומתַ קשרים עם עולם הרוחות, מזמנת את המוזר ואת הזר, גם אם לא ניתן להכילם באופן שכלתני.

לרווה והאלמותי

אופן העבודה של לרווה נשען על המודל הספרותי והקולנועי של האל-מת (undead) – דמות מורכבת, השבה מן המתים ורודפת את החיים. 

זוהי ישות משתנה, היכולה להופיע כדמות בעלת גוף – בדומה לזומבי או לערפד, או כרוח רפאים – כמו הפולטרגייסט והפנטום. אופיו של האל-מת וחזותו מאופיינים על ידי מקורות שונים, עתיקים ומודרניים כאחת. בניגוד לאדם המודרני, הנקי והרציונלי, המקיים את עצמו כלכלית וחברתית, האל-מת מופיע כדמות שנפלטה מן המחזור הטבעי של הזמן, והוא מייצג את נוכחות המוות בתוך החיים. 

גופו של האדם המודרני מגודר ומבודד מגופים אחרים. הוא מוחלק מקימורים ומבליטות, מסתיר שינויים גופניים, וכלפי חוץ מציג חזות אחידה והרמטית. לעומת זאת, גופו של האל-מת הוא הגוף הפתוח, הנמצא כל העת בתהליך של ריקבון ושל לידה. המוות והחיים מתקיימים בו יחדיו בהִשתנות מתמדת, המלווה באיסורים ובייסורים של האדם המודרני.

בדומה לאל-מת, לרווה מתייחסת באופן ישיר לגוף האנושי. היא מתרוקנת על מנת להכיל גופים נוספים, וכך מדגישה את ההבדל בין הגוף הפרטי לגוף האוניברסלי. 

ֿהפה הפתוח של הערפד הנוגס, האיברים הנשפכים של היצור, הדם הזב בכל מקום, השתנות הגוף של איש הזאב, הדיבוק, החולי, אובדן השליטה, אובדן האתיקה ואובדן השפיות – כל אלה הם ייצוגים של האל-מת כגוף אוניברסלי, המנקז לתוכו את הפחדים הגדולים ביותר של החברה המערבית: פחד מזקנה, משיבוט, מהתפתחות טכנולוגית; פחד תמידי מפני מגפות, טרור, פאשיזם, מלחמת עולם, הרס כדור הארץ, אפוקליפסה; אימה מפני התפוררות האוטופיות המודרניות; משבר אמון הן בדת והן במדע; פחד מפני השמעת קולם של המיעוטים, מפני התפרקות מתמדת של משמעות הקיום, של מעמד האדם, המשפחה והחברה.

הסטוריה

האגודה הוקמה בשנת 2012 על ידי האמניות, מאיה אטון ומיטל כץ-מינרבו. אופן העבודה המשותף של השתיים יצר את "לרווה", מודל-על של אמנית צעירה, העוסקת בקולנוע ניסיוני ובמיצב מבעד לפריזמה של תת-התרבות הגותית. לרווה שימשה מעין גוף שלישי, מְכל שדרכו התמזגו שתי האמניות לכדי רעיון אחד שהוביל לעשייה. הגדרת מודל עבודה באמצעות ישות נפרדת הפועלת כלימבו, מעניקה תוקף וחופש היררכי לריבוי של זהויות, של קולות, של הגדרות, של זרמים ושל תתי-זרמים. 

בשנת 2015 הצטרפו לאגודה האוצרות טלי בן-נון וסאלי הפטל נווה, ושמה שונה ל"אגודת לרווה לחקר העל-טבעי". לרגל חגיגות יום הגותיקה העולמי, ב-22 במאי תקבע אגודת לרווה לחקר העל-טבעי את משכנה הזמני בבית האמנים בירושלים (עיר המשופעת במכוני מחקר) – בית בעל חשיבות היסטורית, הקשור בנימי נימיו לראשית דרכה של האמנות הישראלית. בית האמנים יהפוך לגוף זמני אחוז דיבוק – אתר רדוף רוחות עבר, הממשיכות לפקוד אותו גם בהווה. האגודה תפעל בבית האמנים במשך חודשיים וחצי ותחקור את הפוטנציאל האצור ביצירות אמנות כמדיום לפעילות ספיריטואליסטית. האגודה תכנס עבודות אמנות של אמנים, חיים ומתים, ותהפוך אותן למשדרים – אובייקטים המאפשרים תִ קשור בין חומר – יצירת האמנות, לבין אנטי-חומר – עולם הרוחות.

טרנסמיטורים

אל-מת (2014), לרווה, חריטה על אבן קיסר, 100x40x5 ס״מ

מצבת שיש בוהקת שתולה בתוך סבך עלים ירוק ופראי, ועליה חקוקה המילה "undead" – ביטוי לשורה של יצורים אגדתיים המרחפים בין עולם החיים למתים, והמקור לקטגוריה שלמה של דמויות בלהה בספרות האימה למן המאה ה-19, ביניהן דרקולה של ברם סטוקר, המתואר כאל-מת הניזון מדמם של בני אדם. האל-מת עשוי ללבוש מגוון של תצורות: לעתים הוא נוכח בעולם החיים בגוף פיזי, כמו במקרה של הזומבי או הערפד; ולעתים הוא מופיע כרוח רפאים, נטול כל ממשות פיזית, כמו במקרה של הפולטרגייסט או הפנטום. לוח השיש, כאובייקט מהוקצע עד כדי פטישיזם, מסיג את הגבול שבין החיים למתים, בין ריאליה לפנטזיה, תוך שהוא מעטה נימה פארודית-תיאטרלית לאינוונטר העצמים הנקשרים בז'אנר האימה. בד-בבד, הוא ניצב כמונומנט לכל אותם יצורים ספיים ומעוררי אימה שגופם המרקיב והמתפורר הוא אנטיתזה לאדם הנורמטיבי, המהוגן והרציונלי בחברה הקפיטליסטית בת זמננו.
אל-מת

הבן הטוב, לרווה, וידאו חד-ערוצי, 8:30 דק׳ (2017)

ילד ומטפל יושבים בקליניקה ועסוקים בביתור של בובת שעווה לחתיכות. לאחר הביתור, הם מרכיבים אותה חזרה על חלקיה, כאשר הילד חוזר בכל פעם על פעולה שמבצע המטפל. שיטת הטיפול הנראית בווידאו, "ניתוח התנהגות יישומי" (Applied Behavior Analysis), שפותחה בעקבות התיאוריות ההתנהגותיות של ב.פ. סקינר, מיועדת להשיג התקדמות אצל מטופלים על הספקטרום האוטיסטי. אלא שבשורת הפעולות שהם מבצעים, הם קושרים יחד שני מיתוסים מרכזיים הנוגעים ליחסי אב ובן: סיפור עקידת יצחק מהתנ"ך, המפורש כמבחן אמונה; והמיתוס המודרני של פרנקנשטיין והמפלצת, שבו מדען קורא תיגר על האל כמקור הבריאה מתוך היומרה לתפוס את מקומו.
הבן הטוב

מיטות (1988), גדעון גכטמן, מדיה מעורבת, 103x42.5x55X2
באדיבות העיזבון של גדעון גכטמן ובאדיבות גלריה שלוש

תאים (1985), גדעון גכטמן, תצלומים הדפסת כסף, עץ וזכוכית, 24x112x10 ס״מ
באדיבות העיזבון של גדעון גכטמן ובאדיבות גלריה שלוש

גדעון גכטמן הרבה לעסוק בפער שבין האובייקט לייצוג המצולם שלו, וכן במתח החומרי והרעיוני שבין האמיתי למזויף, בחיקוי, בשיבוש קנה-המידה ובהטעיית העין. האובייקטים שלו כמעט תמיד עלו בגודלם על המקור, אבל דווקא את צמד מיטות החולים הוא בחר לכווץ לרבע מגודלן המקורי. קל לטעות ולחשוב שהן רדי-מייד, אך למעשה הן הוזמנו ונבנו בייצור ידני. למיטות, המוצגות תמיד כזוג (אב ובנו), קדמו שני תצלומים: בנו יותם (שנפטר ממחלת דם ב-1998) השכוב במיטת חולים הגדולה ממידותיו, ומיטת החולים שבה שכב גכטמן האב באחד מאשפוזיו. לימים הקטין את התצלום, שיכפל אותו והכניס אותו לתיבת עץ עם מחיצות בין חמש המיטות. בין האובייקט הצילומי לצמד המיטות-מיתות נוצר שילוש קדוש.
מיטות

אי-רוח (2015), מאיה אטון, ניאון, 25x50 ס״מ

למילה "רוח" משמעות כפולה והפוכה: מחד היא הבל, חזיון תעתועים שאין בו דבר, ומאידך היא יסוד החיים של הנפש. רוחות רפאים הן תזכורות מן העבר המתווכות בין עולם החיים לעולם המתים, בין חומר לרוח. הן מסמנות את החדירה של העבר להווה דרך מאבק בין כוחות חיצוניים לכוחות דמיוניים ואת הצורך האנושי להחיות מחדש את הזיכרון האישי או הקולקטיבי. הרוחות, אורחות לא קרואות, מעוררות שאלות על פשר החיים ומהות המוות, אבל האינסטינקט האנושי הוא לגרש אותן. שלט ניאון פופי המתיך בין המילים רוח ואירוח מזמן את רוחות הרפאים להתארח בכאן ובעכשיו, ובכך מגלם את הגוף הנוכח-נפקד ואת הפער בין הגשמי לרוחני.

אי-רוח

הצמח הרגיש (2016), מיטל כץ-מינרבו, אבני ליטוגרפיה, דיו, עלים יבשים, 42x32.5x8 ס״מ, 33x25.5x6 ס״מ

שתי אבני ליתוגרפיה קטנות מונחות בתוך ויטרינה, כשתי מצבות זיכרון הנושאות דיוקן של עלם חמודות שפניו עטורות קוצים. העלם שדיוקנו צרוב באבנים הוא יצור כלאיים, שילוב שבין דמות אנדרוגינית לצמח הקקטוס הקוצני והמחוספס. העבודה מקבלת את השראתה משני מקורות בני המאה ה-19: "איש הקקטוס" (1882), רישום פחם מאת האמן הסימבוליסט אודילון רדון (Redon), שבו ראשו של יליד אפריקאי הנטוע בעציץ מצמיח קוצים; והפואמה "הצמח הרגיש" (1820) מאת המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי (Shelley), המתארת יחסי אהבה טרגיים הנרקמים בין צמח עדין לבעלת הגינה. השילוב שבין השניים מוליד ייצוג טרנס-מגדרי המעניק קול ותוקף לאחר – למי שאחרותו, הנקשרת בקוטב של בזות וחריגות, מאתגרת מוסכמות חברתיות.

They Left Us (איטליה, 2015), זליה בישוף ועמנואל נפוליטנו, סרט קצר ש/ל, 20:30 דק׳

"הם עזבו אותנו", סרטם הקצר של זליה בישוף ועמנואל נפוליטנו, מציג שגרת חיים פרוזאית וטרגית של סוחרי הרואין וזונות ובוחן את התמה הדתית של עבודה במציאות אנושית המוקפת מוות וטבע. המסע האפל של הגיבור נראה כהזיה נטולת זמן ומקום, המתרחשת ביקום שבו בני-אדם וחיות חולקים אותו גורל. נטישה ואובדן עומדים במרכזו של חיפוש אינסופי אחר סיוטים אישיים ורוחות רפאים. צמד האמנים עוסקים בקשר שבין דימוי לראייה ובאופן שבו דימויים משפיעים על התנהגות חברתית. הם יוצרים סוריאליזם נגוע באימה, ומתמסרים לחוויה קולנועית ואסתטית הסוחפת את הצופה לזרם מקוטע של דימויים, מילים וצלילים, המדמה מרחב של חלום, סיוט או הזיה.
הם עזבו אותנו

קרא לי שרי (2019), להלי פרילינג, מראות, עץ, פחית, תאורה, מאפרה, בדלי סיגריות, פרפר, מידות משתנות
באדיבות קימברלי מרטו וג׳ון אמרסון

המיצב מדמה סביבה המיועדת לטיפוח ואימון של הגוף והנפש – היבריד גנרי של חדר כושר, מכון פילאטיס ומרכז ליוגה. המפלט האסקפיסטי משגרת הקיום הבנאלית מגלם בד-בבד הבטחה לבריאות ואיזון ואושר, אלא שהפריטים שכאן חושפים לא פחות סגידה לגוף ומאבק אובססיבי בפגעי הזמן. בשולי המראה מדף עם מבחר אובייקטים הערוכים בנוסח של טבע דומם קלאסי – מאפרה עם בדלים המוכתמים באודם ורוד, פחית שרי קולה עם הכיתוב "call me" בכתב מראה, ונשל של טרנטולה פרוותית. ההדהוד לז'אנר הוואניטס מרמז על הבלותה של יומרת הטיפוח הזו; זאת כאשר המראות, המחפות את הקיר לכל אורכו, מאלצות את הצופה לפגוש בבואה שלו – בין שהוא מעוניין בכך ובין שלא – ועושות אותו שותף ליומרה הזו.
קרא לי שרי

ערך (2012), אורי קצנשטיין, כתיבה באמצעות ירי 470 כדורים 0.40 קליבר מאקדח צ׳מפיון Cz75, מידות משתנות
באדיבות משפחת קצנשטיין

אורי קצנשטיין הרבה לעסוק בחיבור בין גוף לאלימות ובין דימוי לסאונד. על גוף מעיל דובון צבאי מנוקבת המילה "ערך" (value) בכדורי אקדח, מופיעה ונעלמת לסירוגין, כרוח רפאים. מילה אחת, רבת משמעויות, המתמצתת את הפוסט-טראומה הפרטית של האמן. ערך החיים, ערך מוסרי, ערך אתי, ערך הסחורה, ערך האובייקט. המתח בין ריסון עצמי לאיבוד שליטה מגולם בדימוי סטרילי, מצמרר. המעיל הופך ללוח מטרה במטווח, מאפשר חדירה לחללו ההיפודרמי. הפוטנציאל האלים המוצפן בפעולת הירי נוכח אך מושתק. נקישות היריות המנקבות את הגוף ומחוררות את המילה נשמעות רק בראשו של הצופה, בעוד שהאקט הפרפורמטיבי של האמן מגולם בגוף המעיל.
ערך

אבנים (2017-2019), אבי סבח, עפרונות על נייר, 30x20 ס״מ

לפני כשלוש שנים, כשהיה בדרכו לסטודיו, הרים האמן מן הקרקע אבן קטנה ורשם אותה בסטודיו בגרפיט על נייר לבן קטן. מה שהחל כתרגיל חימום שפתח יום עבודה הפך לריטואל יומי, המתקיים עד היום. קלסתרוני האבנים הלכו ונערמו, ועם הזמן נוספו לרבים מהם שמות כמו פרלה, אווה, אבלין ומרסל – כולן נשים מהמשפחה המורחבת של האמן, ששמותיהן הופיעו בציוריו המוקדמים ומופיעים בעבודותיו עד היום ככיתוב גרפיטי, כקעקוע או כצלקת, חלק מן הנוף הציורי או חלופה לחתימת האמן. החיבור בין אבן לשֵׁם, הנטוע עמוק במרחב הדתי והתרבותי, מהדהד בו בזמן את האבן המונחת על קבר המת ואת הפוטנציאל האלים הגלום בה.
אבנים

קשת חם (2012), אורי ניר, וידאו חד-ערוצי, 3:51 דק׳
העבודה הופקה בתמיכת קרן Outset

במרכז החיזיון המטאפיזי-סוריאליסטי שבעבודה גולגולת המרחפת בין שמיים וארץ שפיה שוצף דיבור, כאילו הייתה בטראנס. הסצנה, הממוקמת בחצר פנימית במוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה במזרח ירושלים, כוללת גם סילון מים הניתז מגג המבנה, משתחל בארובת העין של הגולגולת וניתך משם אל בריכת הנוי שבחצר. לפרקים מגיחה גולגולת נוספת ממימיה העכורים של הבריכה, רק על מנת להיעלם בהם שוב. עוצמת הזרם מטלטלת את הגולגולת ומניעה את לסתותיה לדיבור, וזו, בטון סמכותי, יורה מילים וחצאי מילים המדבררים את מצבה. האסתטיקה הייחודית של הסרט, על גווניו השחורים-לבנים, הושגה באמצעות מצלמה תרמית (המתרגמת את הנעשה לפניה בהתאם למידת החום הנפלט מאובייקטים ומשטחים), שרק מעצימה את הניכור שבסיטואציה, המוזרה ממילא.
קשת חם

Slice of Life, אביגיל טלמור, עור ותפירה, 2.10x80 ס״מ, (2019)

בחמש השנים האחרונות פועלת אביגיל טלמור תחת המותג For Those Who Pray (למען המתפללים), המרפרר לחלוקה המעמדית שהיתה נהוגה בימי-הביניים: אלה המתפללים, אלה העובדים ואלה הנלחמים. בהתייחסה לאלה המתפללים מנכסת טלמור לאובייקטים הלבישים שהיא יוצרת תכונות רב-תרבותיות, פולחניות ופטישיסטיות, המתחזקות בעקבות השימוש האובססיבי בשאריות עור שחור. במהלך השנים אספה טלמור שאריות – פריטים שנתפרו ונפרמו, חלקי מעילים ותיקי עור משומשים. כעת היא תופרת את השאריות לגוף אחד – יציר כלאיים דיסטופי ומשובש, מטולא ומצולק ברוח פרנקנשטיין. שם העבודה לקוח משיר של להקת באוהאוס הבריטית (להקת הרוק הגותי הראשונה), שבעצמו מורכב מחיבור בין משפטים מעבודותיה של האמנית ברברה קרוגר.

שרה (2016) ג׳ניפר בר לב, בדים עתיקים, קנווס, בד, תפירה וצבע אקרילי, 243x176 ס״מ

ג'ניפר בר לב בוראת את ציוריה התפורים כמעין סיאנס קולאז'י המתיך בין ציור, שבלונות, מיתוסים, אמונות טפלות, מאגיה, פולקלור, אופנה ומיסטיקה. היא מחברת בין ישן לחדש, בין זכרונות ביוגרפיים לאנקדוטות תרבותיות, בין שמלות לשאריות בדים, בין גיבורי תרבות לגיבורי קולנוע וספרות, בין טקסט למוזיקה. שמלות ריקות מגוף תלויות כרוחות רפאים או אובייקט ספיריטואלי לפולחן וודו. כמה מהן קיבלה בירושה, אחרות נקנו בשוק או נמצאו ברחוב. הן הופיעו בחלומותיה וסיפרו לה את סיפורן: שרה, שאירחה סביב שולחנה בברלין את האינטלקטואלים היהודים המכובדים ביותר של תקופת ויימאר; אביגיל, שהיתה בת של טייס ניסוי של האחים רייט; וג'מילה, שחיפשה את ילדיה בכל מקום ועדיין מחפשת אותם.

שרה

Skull and Bones, Yale - Class of '48 , מאיה שמעוני, שמן על בד, 40x60 ס״מ (2012)

Skull and Bones, Yale - Class of 1868 , מאיה שמעוני, שמן על בד, 40x60 ס״מ (2012)

Skull and Bones, Yale - Class of 1887 , מאיה שמעוני, שמן על בד, 40x60 ס״מ (2012)

סדרת הציורים של מאיה שמעוני מבוססת על תמונות מחזור של "אחוות הגולגולת והעצמות", אגודת סטודנטים סודית הפועלת באוניברסיטת ייל מאז 1832. תמונות המחזור שמצלמים חברי האגודה מדי שנה מאמצע המאה ה־19 ועד היום משמרות כמעט ללא סטייה את ההעמדה הסימטרית הנוקשה והאביזרים המקאבריים, שכוללים אורלוגין, גולגולת אמיתית שמשמשת כתיבת הצבעות ושולחן שעליו מפה עם סמלי האחווה. מה שנדמה תחילה כדימוי תיאטרלי ומגוחך משהו, מקבל תפנית כאשר מתבררת זהותם של המשתתפים, שרובם החזיקו בעמדות מפתח בצמרת השלטון של ארה"ב לאורך השנים, ביניהם כמה נשיאים. הדימוי התמים לכאורה מתגלה אפוא כמפה של מוקדי כוח הצומחים באוניברסיטאות עלית. מתוך המהלך הציורי מבקשת האמנית להצביע על היחסים המורכבים שבין הסימבוליקה החידתית, כר פורה לתיאוריות קונספירציה שנקשרו באגודה, לרשת הסמויה של קשרים שלהם השפעה ממשית על המציאות.

Skull and Bones - class of 1868

בלון פורח (2012), נטעלי שלוסר, שמן על בד, תליון, 2x19x50 ס״מ

דיוקן נערה חנוט בתוך תליון בועה. יופייה הדקדנטי נישא באוויר, תלוי על שרשת זהב. פניה משוחים בעדינות רומנטית ספוגה במלנכוליה ויקטוריאנית. העכירות האפרפרה של שערה האסוף וגון הפודרה הוורדרד של הרקע יונקים את דם החיים מעור פניה השקוף. היא משייטת בין האדמה לשמיים כמו בלון פורח, תלושה בין חיים למוות. בדידותה שקטה, מבטה מוסט בחריפות, עיניה החומות ספק בורקות, ספק מתות. יופי שטוח ומצמית.
בלון פורח

סיפורים של נשים מוזרות (2016), מיטל כץ-מינרבו, דפוס בלט ורישום גרפיט על נייר, מעמד ברונזה ופעמון זכוכית, מידות משתנות

כריכת ספר מיותמת מדפיה ניצבת על מעמד ברונזה, מוגנת תחת פעמון זכוכית המכסה אותה כחפץ בעל-ערך שיש לשמרו. היא מוצגת כאובייקט נכסף שאינו מיועד אלא למבט, אך גם כרוח רפאים או קליפת גוף שרוקנה מתוכנה וכעת היא כלואה ומודרת. על הכריכה עיטור בהטבעה עם רישום של אישה עירומה שבשערה השופע משתרג נחש, שילוב היוצר כמין דגם דקורטיבי המכסה את ערבת האישה ומשתלט על הכריכה. העבודה שואבת את השראתה מן הספר "Stories of Strange Women" ומכריכתו, המאוירת בסגנון אר-נובו. הספר, שפורסם ב-1906 בלונדון תחת שם העט ג'.י.פ. קוק (J.Y.F Cooke), מכנס מקבץ של סיפורים סביב דמוית נשים מספרות העבר המאתגרות את הקונבנציות החברתיות.
סיפורים של נשים מוזרות

אגן (2012), אסי משולם, טכניקה מעורבת, 19x21x10 ס״מ.
באדיבות אוסף דר׳ גיא מורג צפלביץ׳

פמוט (2010), אסי משולם, טכניקה מעורבת, 40x11x7 ס״מ.
באדיבות אוסף דר׳ גיא מורג צפלביץ׳

עיסוקו של אסי משולם בטקסים, בפולקלור, באמונות דתיות ובאזוטריה הניב לקסיקון פרטי של איקונוגרפיה דתית-חילונית המתיכה סמלים תנ"כיים ונוצריים בסמלים פגאניים, בוחנת גבולות דתיים ותרבותיים ומערערת על הדיכוטומיה בין קדושה לטומאה. האגן והפמוט הם חפצי פולחן המגלמים את היסוד ההיברידי שנוכח ברבות מעבודותיו – אובייקטים ספק אנושיים, ספק חייתיים, המבקשים לראות בבן-הכלאיים דבר שלם. המפלצת הופכת לדבר עצמו. הפיסול מגלם מלאכה פולחנית, לכן נוכחות הגוף והידיים בחומר נושאת משמעות. האגן הוצג בתערוכה "בעל הלו"ע" בגלריה החנות בתל-אביב. התערוכה עוררה התנגדות וזעם מצד עוברי אורח ונסגרה לאחר נסיון הצתה. הפמוט הוצג בבית-הכנסת/כנסייה של "מסדר הטומאה" בתערוכה "לקסיקון העיקרים" בגלריה ג'ולי מ.
אגן

מעודדות (2018), להלי פרילינג, ידיות פונפון, אבני סברובסקי, תוספות שיער, קלקר, מידות משתנות

תרבות הפופ, הטראש, הגלאם, הקולנוע והטלוויזיה מטפחים את דימוי הפרבר הבורגני הכל-אמריקאי המסתיר מאחורי חזיתות מהוגנות וגינות מטופחות סודות אפלים וגופות מבותרות. להלי פרילינג מניחה טבע דומם על מדף – שני ראשי מעודדות ערופים המפנים לנו עורף, שיער בלונדיני מטופח הגולש למדף, הקודקוד משופד בכתר המשובץ ביהלומי סברובסקי. זהו רדי-מייד מצמרר ביופיו המתוק-אלים, מדיף רוע, אימה וסטייל. מחד, מעודדות בלונדיניות מפזזות ומריעות לנצחון העוצמה הגברית; מאידך, גרוטסקיות פרברטית הרוחשת מתחת לחזות המנומנמת והפסטורלית של הפרברים. פרילינג מחפצנת הכל – את הסטריאוטיפ, את האובייקט, את העיוות האירוני שהתרבות מייצרת ואת המבט המשתוקק שלנו מול קליפות של יופי, קסדות בלונד חלולות.
מעודדות

אפוריה (2017), מאשה יוזפפולסקי,שמן על בד, 116.5x176.5 ס״מ

אפוריה היא סתירה שסופה קונפליקט בלתי ניתן להתרה (paros, דרך; a-paros, העדר דרך); שטח הפקר שאי-היכולת לעבור דרכו מקבעת את אי-האפשרות לסמן בו גבולות או פתחי מעבר, תלוש בין מציאות להזיה, בין חלום לזיכרון. הציור/אובייקט של מאשה יוזפפולסקי הוא פרט מתוך מיצב שאין לדבר על אודותיו. כפרקטל משלם חסוי הוא מצביע על זהותו ובה בעת מסתיר אותה; מרחב אפלולי, מסתורי ופרטי החוסם את המבט אליו. האם נצפה כאן נוף עירוני או אחר מקצה הגג, או מרחב סגור המוקף חומות וגבולות? האם ייטבע על רשתית העין דימוי של חריטה, גלד, מסלול, קורי עכביש שיכור, אדוות אוויר, סימון טופוגרפי או אחר, או שמא ירקדו הסימנים כצפנים מתחלפים ללא הכרעה, לעצמם, כשלעצמם, בהעדר צופה שיבחין בהם מלכתחילה?
אפוריה

הגופה (2010), אהד פישוף, יציקת גבס, לבד, עץ ומכשיר אדים, 180x71x59 ס״מ

המייסד (2010), אהד פישוף, וידאו, 4:54 דק׳, לופ

בין "המייסד" ל"גופה" מתקיים קשר המאזכר את היחסים שבין האדם לטוטם שלו בתרבויות פרימיטיביות; מערכת הדדית של ריטואלים יומיומיים, אינטימיים וציבוריים. הביוגרפיה המגדרית והתקופתית של שתי הדמויות נותרת עמומה. דמות "המייסד" מלווה את פישוף מ-1999 ועד היום. תמיד נוכח בחדר, מנסה דברים, הולך לאיבוד, סוג של אדם קדמון. הצריף והפטיפון מסמלים את הידני, האנלוגי, ואילו מתיחת הפעולה של הנחת המחט על רצועת התקליט הראשונה גדושה פתוס. הגופה, אמצעי ספרותי המניע את העלילה, מייצגת את התעלומה – פסל שמרתק את המבט והופך לדימוי שרודף אותך בחשכה. האדים העולים מטבור הגופה הם ביטוי למצב הווה של מת-חי, צורת קיום בלתי אפשרית של חיים ומוות גם יחד.
המיסד

שק (2018), אבי סבח, בד ריפוד, 260x140 ס״מ

בד ריפוד הנראה כהכלאה בין שמיכה צבאית לשמיכה ביתית משך את תשומת לבו של האמן, שבאינטואיציה אימפולסיבית החליט לתפור ממנו כיס ענק וחסר תכלית, כלי קיבול לשום דבר. תפקידו בעולם מסתכם בתנועת הבד ובצורה שבה הקפלים נופלים. השק לעולם לא יתמלא ולא יישא בלחצים. השק הנוכחי מותאם בנפחו למשפחה של ארבע נפשות. סבח מאניש אובייקט בעל פונקציונליות מופרכת והופך את הדומם למבהיל ומצמרר. משקל הגוף החסר, משקל הנשמות, מכביד על השק הריק, הנושא כעת רק את המשקל הסגולי שלו עצמו.
שק

פיתיה (מתוך הסדרה הנבואות של פיתיה) (2019), מיה גורביץ׳, תצלום שחור-לבן, פרספקס ועץ, 150x102x19 ס״מ

ראשיתה של העבודה בניסיון האבסורדי מעיקרו לפסל בעשן ובאור, חומרים שקשה מאוד לשלוט בהם, כל שכן לעצב לכדי צורה מוגדרת. אך הפיתוי ניצב בעינו, שכן המפגש של קרני אור בעשן המסתלסל מוליד צורות אמורפיות המציתות את הדמיון ומעוררות לפענוח – תגובה ששורשה בדחף האנושי הבסיסי למצוא דפוסים ומשמעויות במה שנראה בעין, ובייחוד בחזיונות טבע מסתוריים. במיתולוגיה היוונית, העשן המסתלסל נקשר בדמותה של הפיתיה, הכוהנת הגדולה באורקל מדלפי, שתפקידה לתת עצות ותשובות על העתיד מתוך התנבאות עם האל. היא מתוארת כנתונה במצב ספי של טראנס שמתוכו היא עונה לשאלות המופנות אליה במסרים סתומים ודברי חידה. תצורת העשן משיבה אותנו לרובד הבינרי של הסימון תוך שהיא מעמידה את הצופה, בעל-כורחו, בעמדה של פרשן.

פיתיה

ללא כותרת (M23), שוש קורמוש, הדפס כסף, 70x98 ס״מ (1991-93)
באדיבות עזבון שוש קורמוש

בתצלום קולאז' מתוך הסדרה "מונחים" גזרה האמנית כסאות מקטלוג מכירות פומביות, ושיכפלה והדביקה אותם מחדש לכדי הצבה פיסולית של שישה כיסאות המרחפים בחלל לבן. החפיפה המושלמת ביניהם משלימה גפיים החסרים בכסאות אחדים. הטכניקה הקולאז'ית מאפשרת לקורמוש להשתעשע עם המתח שבין עומק והשטחה, חניטה ומוות, חי ודומם. הדימוי מייצר אגודה סודית של מושבים ריקים שאינם יכולים לשאת את משקל הגוף. קורמוש מחוללת אירוע על-טבעי, מעין ריטואל המזמן מפגש בין החיים למתים, בין הגוף לרוח. הביתי, המוכר, הופך לזיכרון מופשט, לדימוי מורבידי המקפיא את יופייה של "החרדה הגלומה בפרטים המרכיבים שלמות" (אדם ברוך, "מעריב", 2001).
ללא כותרת

עבודות נייר (מתוך המיצב עבודות נייר) (2008), דרור דאום, הדפסת צבע על נייר Brayte, 44x26 ס״מ (כל אחת)

סדרת התצלומים מתעדת כריכות של ספרי אימה ומתח פופולריים, אך מצדן הפנימי. הספרים, שנרכשו על ידי האמן בחנות לספרים משומשים ברחוב אלנבי בתל אביב, מתאפיינים באסתטיקה טראשית, עם אלמנטים נבחרים הבולטים החוצה בהדפסת תלחיץ (embossing). ייצוגים גנריים של אימה המוכרים מהרפרטואר החזותי של הז'אנר – בית רדוף, חיית טרף או פה ערפדי נוטף דם – נראים אפוא מצדם האחורי, כהדים חלולים או דימויי רפאים שהוצאו מהקשרם. המבט אל צד הנגטיב של הדימוי חושף אותו כהטבעה על פני הריק המונוכרומטי של הנייר, כמין סימון על העור או צלקת שהגלידה. דימויי הרפאים הללו, הרודפים אותנו במבחר ייצוגים בתרבות העכשווית, מהדהדים ביתר-שאת את האימה הקמאית כשהם מוצגים מצדם האחורי.
עבודות נייר

משוואות לגוף נופל סמוך לפני האדמה (2011), מאיה אטון, ויטראז׳, 92x62 ס״מ

בניסויים שערך גליליאו גליליי בעזרת שעוןֿ מים וכדור שגילגל על משטח נטוי, הוא אישש את העיקרון שלפיו תאוצת הגוף הנופל משתנה בהתאם למאסת הפלנטה. עקרון הסדירות של תאוצת הגוף הנופל מאויר במקורות שונים בדימוי של כדורסל. ויטראז' הזכוכית מזוהה עם הגותיקה של ימי הביניים כאמצעי דרמטי לייצור אווירה מיסטית. העבודה מורכבת ברובה מזכוכית שחורה המבטלת את חדירת האור דרכה. מציאות אחרת, אורגנית, אנושית ורגשית, מסתננת אפוא מבעד לקואורדינטות של העולם. רשת המדידה הקרטזיאנית דולפת, וכדורי-הסל הכתומים נדמים לגולגולות הקבורות מתחת לאדמה.
משוואות לגוף נופל סמוך לפני האדמה

אורסולימום (2012), רן סלוין, וידאו חד-ערוצי, 16:48 דק׳

אסטרונאוט צעיר שעיניו מכוסות משוטט במרחבים תת-קרקעיים של נופים ארכיטקטוניים פנטסטיים המזכירים גוף של מאיץ חלקיקים או ספינת חלל אינטר-גלקטית. בעודו בוחן את המבוך הקלידוסקופי-פוטוריסטי הזה נקרה בפניו גילוי מסעיר, שרידים עתיקים של מה שהיה אולי בית המקדש השלישי. העבודה, הקרויה על שם כינוי מצרי קדום לעיר ירושלים, מערבלת מציאות ובדיה, סימבוליקה, מיסטיקה ומדע בדיוני במסע אל הנבכים התת-קרקעיים של מתחם הר הבית בעיר העתיקה, אחד מהאתרים הקדושים ביותר לאסלאם וליהדות – וגם אחד מהנפיצים שבהם. זהו חזיון חוצה-זמנים המנציח את ירושלים, מהעתיקות בערי בעולם, כמחוז חפץ אוניברסלי כמעט, קריה נכספת אך גם הזויה במידת-מה, טעונה ומסוכסכת
אורסולימום

אתמול בלילה חלמתי שמישהו אהב אותי (2015), אסף אבוטבול, מאוורר וחוברת תווים, מידות משתנות

על הקיר תלויה חוברת תווים פתוחה, שדף אחד בה משוחרר. מולה ניצב מאוורר תעשייתי המפזר רוח המרעידה את הדף ומרטיטה את הצלילים. זהו מעגל חשמלי סגור בין שני אובייקטים רדי-מייד, היוצר הרמוניה זוגית כנה ונוגעת ללב בפשטותה. התווים מסמלים את הפוטנציאל המוזיקלי של היצירה שאינה מתנגנת, ואילו הסאונד התעשייתי של האוויר הנפלט מהמאוורר ממסך את המרחק, הפיזי והמטפורי, בין השניים. כשפעולת המאוורר תיפסק – תיוותר חוברת סטטית. במחווה פשוטה, שאינה מסווה את המנגנון שלה, מחולל אבוטבול תלות פואטית בין שני האובייקטים הדוממים. זהו אקורד אחד ומתמשך המבטא, באמצעים לואו-טקיים, את הצורך האנושי באהבה.
אתמול בלילה חלמתי שמישהו אהב אותי

Raised by Man, אורי רדובן, 15 רישומי עפרון על נייר 23x31 ס״מ (כ״א), מיטת תינוק, 123x65x79 ס״מ, ספר (2019)

"אנחנו דור של גברים שגודלו בידי נשים", זה המוטו של טיילר דרדן בסרט "מועדון קרב". החברה המודרנית הולידה גברים אבודים שגדלו ללא מודל חיקוי. סדרת הדיוקנאות של אורי רדובן מקימה מצבה לגבריות רדופה, פגומה ונואשת. ברישום דחוס, אסוציאטיבי ומהיר, מישיר האמן מבט לחולשה גברית שסורסה, גברים שגדלו בצל הממסד או בקרב זאבים. אלא שהטירוף, הגאונות, היצירתיות והאמביציה שלהם הטביעו חותם על ההיסטוריה. גיבורים טרגיים שנכותם הרגשית מנעה מהם מליהפך לסמל תרבותי פופולרי ודחקה אותם לשוליים, לצללים. בין הדמויות: אולה קירק כריסטיאנסן, נגר דני שהמציא אבני עץ שהיו לימים לאבני לגו; פריץ הבר, כימאי יהודי-גרמני שפיתח את הגז ציקלון בי; אוז הדחליל מ"הקוסם מארץ עוץ"; דאג מק'לור, גיבור סדרת המערבונים האמריקאית "האיש מווירג'יניה"; ועוד.
Raised by Man

אגודת לרווה לחקר העל-טבעי, (2012) לרווה, וידאו, עץ צבוע, 5:45 דק׳ , לופ

האמנית, המופיעה כאן גם כמתקשרת, נראית בחברת ד״ר הארי פרייס (1881–1948), חוקר של תופעות על טבעיות שעסק גם בגירוש שדים. השניים מצטרפים לחברי אגודת לרווה לחקר האל-טבעי, הספונים במה שנראה כספק ספרייה, ספק סטודיו, לצורך סיאנס. פרייס, שנודע בזכות מתקשרי השקר שחשף, אמור להעריך את הכוחות העל-טבעיים של האמנית, הפולטת יריעה "אקטופלזמית" מפיה – גילום חומרי של כוחות התקשור, המיוצג לרוב כיריעת בד הנפלטת מנקבי הגוף. היריעה הנפלטת הולכת וצומחת עד שהיא מכסה אותה ואת פרייס גם יחד – דימוי המעלה על הדעת את ציורו הידוע של מגריט, הנאהבים (1928). מסך הווידאו נתון במסגרת עץ מעוטרת שעוצבה בהשראת הספרייה של סטרוברי היל, אחוזה במידלאסקס, אנגליה, שנחשבת כחלוצת הסגנון הנאו-גותי.
אגודת לרווה לחקר העל-טבעי

ללא כותרת (2018), ענת בצר, שמן על בד, 150x100 ס״מ

שפתו הגרפית של הציור ואופיו הדקורטיבי מעלים על הדעת נייר מכתבים מזמנים אחרים, עם מוטיבים של עיצוב מתקתק-נאיבי שהוגדלו למימדי ענק. אולם, במבט נוסף מתגלה הנופח הטראגי-רומנטי של הציור הזה, השזור באלמנטים סימבוליים. במרכז הקומפוזיציה לוח מלבני לבן הנושא את הכתובת ""I'm in my bed. I'm Dying, ציטוט הלקוח משיר של "הול" (Hole), של להקת הגראנג' האמריקאית; פרחי ציפורן המלופפים סביב למלבן וכן ציפור שיר, המגיחה מחלקו העליון, משלימים את הקומפוזיציה. על אף ההגשה המתקתקה, זהו ציור אינטימי שאינו מפחד לגעת ברגשות כמוסים תוך הפגנה של פאתוס. תוך שהוא מספר על הכאב שבהתבגרות, על הבדידות ושברון הלב, הוא נעשה בעצמו למין מצבת זיכרון, לקבר ריק או מכתב פרידה.
ללא כותרת

מולטיפלורי (2010), גלעד רטמן, וידאו חד-ערוצי, הקרנה על קונסטרוקצית עץ, לופ

נוף יער פראי וקודר, הזרוע במה שנראה כראשי אדם כרותים, מתברר כמטריד אף יותר כאשר המצלמה סובבת הצדה ואחורה, ובתנועתה מגלה את צדו האחורי של הנוף – קונסטרוקציית עץ ורטיקלית הכולאת בתוכה את גופותיהם העירומים למחצה של הראשים הנראים מלפנים. 12 הדמויות כלואות במבנה מבלי יכולת לנוע, כבמין מכשיר עינויים המרתק אותן בתנוחה מסורבלת המאתגרת את גבול הסיבולת. הסיטואציה הגרוטסקית היא מעין אינטרפרטציה קבוצתית, אכזרית לא פחות, ל"עמוד הקלון" הימי-ביניימי, מתקן ענישה שריתק את ידיו וראשו של הנאשם לצורך השפלה פומבית. הלופ המתמשך של הווידאו קולע את הדמויות בלימבו אינסופי הדן אותן לייסורי נצח, כאשר קונסטרוקציית העץ, המשמשת כמסך הקרנה, מעצימה את הזוועה בהנכיחה את הסיטואציה באופן פלסטי.
מולטיפלורי

עקלתון (2019), אסי משולם, צבעי זכוכית על שקף, מידות משתנות

אמנות הוויטראז' הגיעה לשיאה עם הולדת האדריכלות הגותית, שהדגישה באמצעותו את נוכחותו המיסטית של האור. אסי משולם מתערב בחזית המבנה ההיסטורי ושותל ציור ויטראז' המשתרג בתוך הגריד של החלונות העליונים – שני נחשים מפותלים המלופפים זה בגופו של זה והופכים לנחש אחד בעל שני ראשים. דימוי הנחש, על המטען התרבותי הקדום שהוא נושא, דומיננטי בעבודותיו באופנים שונים: החל בנחש המקראי (סמל להתנגדות לצו האלוהי ומסירת הידע לבני-האדם), דרך הכאוס, השטן, המוות והחיים, מיניות ועוד. הנחש המתגפף עם עצמו מאזכר ציורים של יצורים מזדווגים, מתגוששים או כאלה האוכלים את עצמם, ששימשו אלכימאים לתיאור יחסים דיפוזיים בין שני חומרים. בשנת 2012 הציג משולם ציור ויטראז' מונומנטלי על חלונות הגלריה האוניברסיטאית בתל-אביב. גם שם היה הנחש גיבור ראשי.
עקלתון